חדד לירן יוסף נ' אמ"ית רשת חינוךציונות דתית בישראל ואח'

פסק דין

תלמיד נפצע בתאונה במהלך אימון בשיעור חינוך גופני בבית הספר. האם ובאיזו מידה אחראים מפעילת בית הספר ומעסיקת המורים וכן משרד החינוך?

התביעה הוגשה כחודש לפני התיישנותה, בין היתר נגד הרשות המוניציפאלית, עיריית רמת גן. במהלך המשפט הושגה הסכמה והתביעה נגד העירייה נדחתה. נותר לברר את התביעה כלפי יתר הנתבעים.

רקע ונתונים שאינם שנויים במחלוקת.

1. התובע יליד 28.8.81, בן 16 ותלמיד כיתה יא' בעת הרלוונטית.

2. נתבעת 1 הינה עמותה המנהלת והבעלים של בית הספר נתבע 2 [להלן – "העמותה"]. היא גם הבעלים של המקרקעין עליהם בנוי בית הספר. בית הספר מוכר על ידי משרד החינוך כ"מוסד חינוכי בלתי – רשמי", אינו אישיות משפטית ואינו בר תביעה בנפרד מהעמותה. נתבע 3 הוא המורה שהעביר את השיעור במהלכו נפצע התובע [להלן – "המורה"]. העמותה היא זו שמעסיקה את מורי בית הספר ומנהלו ואחראית על כל האדמיניסטרציות הנדרשות. העמותה מכירה באחריותה להתנהלות המורה, השניים נקטו חזית אחידה וקיבלו ייצוג זהה ועל כן כל עוד לא נדרש אחרת, יכונו יחד "העמותה". נתבע 4, משרד החינוך מפקח על התכנים הנלמדים בבית הספר, על קיום הוראות הבטיחות בו וכן מממן 75% מפעילותו של בית הספר.

3. ביום 24.9.97 התאמנו תלמידי כיתה יא' וביניהם התובע באולם הספורט של בית הספר. אורכו של מגרש האולם כ – 38 מטרים, רוחבו כמובן פחות מכך אם כי לא הוצגו נתוני מדידה. בדרך כלל רוחבו של אולם הוא בין 14 ל – 18 מטרים. מצד אחד של "הרוחב" ומחוץ לגבולות המגרש בנויות 3 מדרגות בטון המכונות "טריבונות" המיועדות לישיבת קהל. גובהה של כל מדרגה הוא כ – 50 ס"מ. מצידו השני של "הרוחב" מוצבים סולמות עץ הצמודים לקיר האולם. בין שולי המגרש, לרוחב, לבין המדרגה הראשונה מצד אחד וסולמות העץ מצד שני, קיים מרחק אשר מידותיו המדויקות לא התבררו.

4. כעת לאימון: התלמידים התאמנו בריצת 4 X 10 [להלן - "הריצה"]. ריצה זו היא חלק מתוכנית הלימודים בחינוך גופני ומהווה חלק מבחינת הבגרות במקצוע זה. התלמידים מתאמנים עליה מספר שנים ובסוף כיתה יב', נבחנים הישגיהם בבחינה פנימית ועל ידי מורי בית הספר. לפני תחילת הריצה על התלמידים לערוך חימום. בריצה עצמה על התלמידים לעבור 4 פעמים מרחק של 10 מטרים תוך היפוך כיוון בכל 10 מטרים. טכנית ניתן לבצע את הריצה באחת משתי שיטות: בשיטה הראשונה, "ריצה לאורך", מציבים קונוסים בנקודת המרכז של אורך האולם והתלמידים רצים לאורכו, בכל פעם מהקונוסים אל הקצה הרחוק של האולם, משם בהיפוך כיוון בחזרה אל הקונוסים וחוזר חלילה. ב - 10 המטרים האחרונים על התלמידים להגביר מהירות. נוכח רוחבו של האולם, יכולים להשתתף בכל מקצה של הריצה כ – 5 תלמידים. בשיטה השנייה, "ריצה לרוחב" אין צורך בהצבת קונוסים שכן אותם 10 מטרים נקבעים על ידי מימדי המגרש. את 10 המטרים האחרונים, בהם על התלמידים להגביר מהירות, עליהם לסיים בקצה המגרש הקרוב אל הטריבונות ובהן לבלום את מהירותם. לא ניתן לעשות כן בקצה ה"רוחב" המסתיים בסולמות עץ שכן התלמידים ייתקעו בקיר. נוכח רוחבו של האולם, יכולים להשתתף בכל מקצה בעת ובעונה אחת כ - 30 עד 35 תלמידים.

5. ובכן, באותו יום ולאחר חימום, החלו התלמידים להתאמן על הריצה. המורה בחר להריץ את כל התלמידים בריצה לרוחב. התובע, תלמיד מצטיין בחינוך גופני ובכלל, בעל מוטיבציה ושאיפה להישגים ומצוינות [כפי שהגדירו המורה], היה לקראת סיום הריצה. הוא הגביר מהירות והגיע אל הטריבונה הראשונה. שם לא הצליח לבלום כראוי, נתקע בטריבונה ונפגע בין היתר בראשו [להלן – "התאונה"].

6. התובע פונה לבית החולים שיבא. רופאי בית החולים אבחנו שבר בארובת עין שמאל, שבר בסינוס הקדמי, שברים בשתי אצבעות יד ימיין וחתם עם המטומה ניכרת בגבה השמאלית. לא נמצאו פגיעה במוח או מגבלות בתנועות עיניים. התובע אושפז להשגחה במחלקת א.א.ג, טופל שמרנית ושוחרר כעבור 5 ימים. בהמשך טופל התובע במרפאת עיניים בבית החולים. ביום 6.10.97 אובחנה פתוזיס [צניחת עפעף עליון] משמאל, במהלך שיפור. לא נמצאו הפרעות בחדות או בתנועות עיניים. סוכם כי התובע יישאר במעקב. בהמשך הומלץ להימנע מפעולה כירורגית לגבי הפתוזיס.

7. התובע התגייס לצה"ל כסדרו. לאחר שזומן לקורס טיס, החל במסלול הקורס. כעבור כחצי שנה מתחילת הקורס ובשלב "השטח" הודח התובע מהקורס, עבר לחיל השריון, סיים קורס קצינים ושימש כקצין. הוא לא "הוריד" פרופיל. לאחר שחרורו למד וקיבל תואר ראשון בהנדסת בניין באוניברסיטת בן גוריון. במהלך לימודיו עבד בתעשייה האווירית. לאחר סיום לימודיו עבד בחברת הנדסה בייטמן. בהמשך התקבל על מלגה לאוניברסיטה בפלורידה ושם השלים תואר שני. במועד עדותו למד לקראת קבלת תואר דוקטור באוניברסיטת בן גוריון, כשהתזה שלו עוסקת במיגון מבנים נגד פצצות טרור. במהלך תקופה זו נישא התובע וטייל עם אשתו בהודו ובתאילנד למשך כחודש.

8. התובע התלונן ומתלונן על כאבי ראש, סחרחורות ובחילות כתוצאה מהתאונה ולאחריה. הנוירולוג מטעמו, פרופ' מלמד, העמיד את נכותו תוצאת התאונה על 10%. הנוירולוג מטעם הנתבעים, פרופ' בורשטיין שלל קיומה של נכות כזו. שני המומחים מסכימים כי התובע סובל מכאבי ראש ועל היעדרם של ממצאים אובייקטיביים. שניהם מסכימים כי יש לבחון את נכותו של התובע במסגרת סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז – 1956 [להלן – "התקנות"]. מומחה התובע העריך את נכותו ב – 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות. ואילו מומחה הנתבעים העריך כי מצבו של התובע תואם תקנה 34 א' ועל כן לא נותרה לו נכות.

9. לאור הפערים מונה הנוירולוג פרופ' ירניצקי כמומחה מטעם בית המשפט. לדעתו מדובר בכאבי ראש בעצימות לא מבוטלת עם מגבלה תפקודית מסוימת. על כן העמיד את נכותו בדרגת ביניים, בין סעיף 34 א' לסעיף 34 ב' לתקנות, תואם תקנה 29 [11]: בין סימנים קלים ללא הפרעות בהתאמה הסוציאלית לבין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה.

המחלוקות

אביא את המחלוקות בהמשגות הנזיקיות במקובלות ולא בהכרח בלשונם של הצדדים.

10. מועד הגשת התביעה : לטענת הנתבעים הגשת התביעה כחודש לפני התיישנותה, לוקה בשיהוי רב, הכבידה על בירור נסיבות התאונה וגרמה להם להיזק ראייתי. לטענת התובע הגיש את תביעתו במועד המותר לו על פי חוק, כל העדים הרלוונטיים מטעם הנתבעים העידו, לא נגרם להם ולא פורט כל נזק ראייתי.

11. נסיבות וגורמים לתאונה: לטענת התובע הגורמים לתאונה הינם תנאי המגרש, הגברת המהירות שנדרשה, התאוצה אליה הגיע מתוך שאיפתו להצטיין ולהשיג הישגים והיעדר יכולת לבלום במועד, ייתכן הרמה של רגלו לגובה הפחות מגובה הטריבונה.

12. לטענת הנתבעים תאונת התובע הינה היחידה שאירעה במהלך ביצוע ריצה לרוחב או בכלל. התובע הגיש דו"ח על התאונה, שאמנם לא נכתב על ידו אך הוא מוכיח כי התאונה נגרמה עקב ביצוע שגוי של הריצה ועקב קפיצה שגויה. בנוסף, התובע לא הוכיח את התנאים הפיסיקליים להם הוא טוען, לא את מימדי המגרש, לא את אפשרויות הבלימה מתוך תאוצה ולא את התאוצה עצמה. התובע לא הגיש חוות דעת מומחה בטיחות ולא העיד תלמידים אחרים, עדותו נותרת בגדר עדות יחידה של בעל דין ואין לקבוע על פיה ממצאים.

13. חובות מושגיות: אין חולק כי העמותה ומשרד החינוך חבים לתובע חובות זהירות מושגיות. העמותה כמעבידתו של המורה והאחראית על התלמידים ועל בית הספר, המורה כמי שאחראי על התלמידים והדאגה לשלומם ומשרד החינוך כמפקח על הבטיחות בבתי הספר, לרבות על בית הספר של העמותה. לטענת התובע חב לו משרד החינוך חובה גם בהיותו המעביד של המורה. משרד החינוך חולק על טענה אחרונה זו.

14. חובות קונקרטיות ואמצעי זהירות סבירים: כאן נעוצות המחלוקות המרכזיות. לטענת התובע הפרה העמותה כלפיו חובת בטיחות בכך שהנהיגה והורתה לתלמידים, באמצעות המורה, להתאמן בשיטה לא בטיחותית של ריצה לרוחב במקום בריצה לאורך. בכך יצרה או הגבירה את הסיכון שהתממש. העמותה לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת להסיר את הסיכון ולמנוע את התאונה. אמצעי אפשרי אחד עליו מצביע התובע הוא דיפון הטריבונות בחומר רך בעל תכונות בלימה.